פרה אדומה
אמרתי אחכמה - לפשרה של פרה אדומה
פז בורשטיין – 07.25
פרשת חוקת פותחת בציווי על פרה אדומה.
מצווה זו מתוארת בספרות כמצווה חסרת פשר. כפי שכותב רש"י בשם המדרש: "השטן
ואומות העולם מונין את ישראל לומר: מה המצוה הזאת, לפיכך כתב בה חוקה, גזירה היא
מלפני אין לך רשות להרהר אחריה".
קיים דמיון בין
הפרוצדורה שבמצווה זו ובין מצוות אחרות בתורה: פסח, מעשה שעיר של יוה"כ, טהרת
מצורע ועגלה ערופה:
הצבע האדום:
בדומה לפרה האדומה[1], גם בפסח מצרים צוו ישראל
למרוח דם על מזזות בתיהם, במצורע נטבלת הציפור בדם ורק אז משולחת, ובעגלה הערופה
כנראה שמבצבץ דם אדמדם פה ושם. לפי חז"ל, נדרש השעיר המשתלח להיות מעוטר
בקרניו ב"לשון של זהורית"[2].
מיקום הביצוע:
בפרה אדומה הטקס
קורה מחוץ למחנה, בדומה לשעיר המשתלח אל ארץ גזירה (הציווי לזריקה מצוק הוא לא פשט
המקרא[3]), לציפור החיה המשתלחת אל פני
השדה, ולעגלה ערופה הנערפת בנחל איתן (אזור הואדי היבש הקרוב לעיר – אזור שלא
מיועד לחקלאות[4]).
בניגוד לכל אלה, מצווים ישראל בפסח שלא לצאת מבתיהם כל זמן אכילת הקרבן.
שימוש בפריטים
נוספים:
בפרה אדומה מובאים
"עץ ארז ואזוב ושני תולעת", בדומה לפסח מצרים בו מובא אזוב למריחת הדם,
ובטהרת המצורע בה מובאים אותם פריטים.
בגלל הדמיון של הטקסים השונים, על מנת
להבין את מטרת הפרה האדומה ואת הסמלים שבה נדרש קודם לספק מענה הוליסטי לכל
הנ"ל.
לאחר פרשיית
יוה"כ, בה מסופר על שילוח השעיר, מובאת הפרשייה המצווה שלא לשחוט מחוץ למחנה
כדי להרחיק את ישראל מפולחן שעירים "לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,
אֶת-זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה (כפי שמתואר בציפורי
המצורע שילוח "על פני השדה"), וֶהֱבִיאֻם לַיהוָה אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד,
אֶל-הַכֹּהֵן; וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים, לַיהוָה--אוֹתָם. וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת-הַדָּם
עַל-מִזְבַּח יְהוָה, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד; וְהִקְטִיר הַחֵלֶב, לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.
וְלֹא-יִזְבְּחוּ עוֹד, אֶת-זִבְחֵיהֶם, לַשְּׂעִירִם, אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם: חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה-זֹּאת לָהֶם, לְדֹרֹתָם.".
השוחט מחוץ למחנה
מתואר כבעל חטא הדומה לרצח – "דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא, דָּם שָׁפָךְ, וְנִכְרַת
הָאִישׁ הַהוּא, מִקֶּרֶב עַמּוֹ".
נראה אם כן שבפרשיית
השעיר המשתלח התורה מתפלמסת עם פולחן שאולי היה נהוג אצל ישראל[5], ולכן גם באה סמיכות הפרשיות,
מעבר לקשר במילה "שעיר".
אני מציע שגם בכל שאר
המצוות שמנינו לעיל התורה מתפלמסת עם נושא ההקרבה מחוץ למחנה.
הצבע האדום מסמל את
עבודת הדם שהיו עובדים לשעירים. כעת באה התורה ומקשרת את עבודת הדם למשכן – מרכז המחנה.
כאשר לראשונה ציוותה על ישראל להקריב קרבן, דהיינו את הפסח, היא ציוותה שכל עבודת
הדם שלו תתבצע בתוך הבית (על המזזות ועל המשקוף) ושנאסר עליהם לצאת מפתח ביתם עד
הבוקר. לאחר מכן, כאשר נבנה המשכן, נעשתה כל עבודת דם מחוץ למחנה כמקושרת למשכן
והמחנה. בעבודת יוה"כ קיים גם שעיר שקרב במשכן במקביל לשעיר המשתלח. במצורע
קיימת ציפור שחוטה גם אצל הכהן, והכהן הסגן השוחט את הפרה האדומה מזה מדמה נוכח
פני אוהל מועד.
אצל עגלה ערופה
העניין קצת יותר טריקי וכנראה שקשור לדם הנרצח מחוץ לעיר. התורה כתבה שפולחן
שעירים ושפיכת דם מחוץ למחנה דומה לרצח, ואכן זקני העיר הקרובה שוטפים את ידיהם
כדי להמנע מדם זה בפומבי.
כעת גם מצוות נוספות
אולי מובנות: החל מבניית המשכן במרכז המחנה, כיסוי הדם, מחלות כמו צרעת או נידה
שקשורות בדם, צרעת הקיר האדמדמה (צריך להבין לגבי הירקרקה...), ואיסור התגודדות.
אפשר להציע שפולחן הדם
מחוץ למחנה קשור לאל סת – אל מצרי שנעבד ע"י שושלות החיקסוס (שושלת אסיאתית
עם מאפיינים כנעניים, בדומה לישראל) ששלטה בצפון הדלתא בתקופת (גם אזור צוען –
מקום מושב ישראל). אל זה היה אל המדבר, והמילה מדבר במצרית היא דשרת שמשמעה "הארץ
האדומה"[6].
אבא אמר שהתרחקות
מדם מביאה אותנו למצב יותר מתקדם תרבותית, בהקשר טקסי העשוראא באסלאם השיעי.
החשיפה לדם גורמת לבן אדם להתנהג בצורה ברברית.
[1] לא בהכרח אדום כשלנו, ואולי מתאר
גוון חום, ראה דויטשר, "בראי השפה".
[2] משנה יומא.
[3] ראה ראב"ע על אתר.
[4] ראה אליצור, "מקום בפרשה" על פרשת
שופטים.
[5] אולי כי היו עם של רועי צאן "אנשי מקנה היו
עבדיך" בניגוד למצרים?
[6] Raymond
O. Faulkner, "A Concise Dictionary of Middle Egyptian", ISBN 0-900416-32-7, 2nd ed. 1972, p.
316.
תגובות
הוסף רשומת תגובה