הערה לפרשיות הקדושה בויקרא יז-כ

כותב את הדברים כהתהוותם:

היה דיון בביהכנ לגבי סיבת מאכלות אסורים, ונאמרו הטעמים המפורסמים של רמבם ורמבן.

הראיתי לירון ברששת שלדעתי הסיבה היא לסימן שהקב"ה הבדילנו משאר העמים, כמו שאומר הכתוב בסוף פרשת קדושים:

"וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא. וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי..." (כ, כה-כו).

לאחר שעניתיו שאלני מדוע סימן דווקא בדרך זו ולא בדרך אחרת. השבתיו כי אם היתה דרך אחרת היה שואל גם עליה אבל אמרתי לו שתשובה טובה אין לי.

אחכ עיינתי בפרשת נח וראיתי הקבלות רבות בינה לבין פרקי ספר הקדושה המיועדים לישראל (בניגוד לפרשת אמור ואילך שעיקרה בקדושת הכהנים והמקדש).

חיות טמאות וטהורות

נח מצטווה להביא שבעה-שבעה מהבהמה והעוף הטהורים. הפסוקים מזכירים את הפסוק שהבאנו לעיל. שם: "מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ. גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ..." (בראשית ז, ב-ג) [הכוונה כאן לעוף הטהור, ולראייה ראה את הקרבת הקרבן של נח: "וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיהוָה וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ" (שם ח, כ)].

הדמיון לפסוק אצלנו "וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא"

נראה גם שקיימת העדפה בין הטהור לטמא בפרשיית העורב והיונה, שם יש יחס אנושי וכמעט רומנטי (לפי יוני גרוסמן, בראשית - סיפורן של התחלות, שם מראה שיש שימוש בשדה סמנטי של בעל לאשתו) בין נח ליונה, בניגוד לעורב שתפקידו הוא פונקציונאלי ונטול אמפתיה מצידו של נח. 

העורב, שבפרשת שמיני מופיע כחיה טמאה מתגלה כניגוד ליונה הטהורה שהיא קרובה יותר לאדם. אכן יש מתאם בין החיות המבויתות לבין החיות הטהורות כמו שאמר אבא.

בפרשת נח מותר לאדם לאכול את כל החיות "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל" (ט, ב-ג) ואילו בספרנו ישראל מתייחדים ונאסרים עליהם אותם בעלי החיים שאסורים להקרבה על המזבח (נח לא הקריב טמאות...).

הגבלה נוספת היא אכילה של חולין מחוץ למקדש, שנאסרה בפרשתנו כל עוד הם במדבר (הותר לפני הכניסה לארץ בפרשת ראה). זו עוד המנעות שמייחדת את ישראל על פני שאר העולם. [אבא העיר שאולי נועד לריכוזיות של אכילת הבשר במדבר לצורך בקרה על העדרים].

איסור דם

בפרשת נח נאמר "אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ", כפי שאצלנו נאמר "וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ. יא כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר. יב עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם". (יז, י-יב). בדרך אגב אעיר שלדעתי הציווי בספר דברים "על הארץ תשפכנו כמים" משמעותו שישפך כאשר הוא נוזלי בטרם יקרש.

הקפדות על הקרבה

בסוף המבול מקריב נח קרבן. הקב"ה מריח את ריח הניחוח, מתרצה ואומר שלא יחריב שוב את הארץ. גם אצלנו יש הגבלות על פיגול כי הקרבן נדרש להיות "לרצונכם" (פירשתי במקום אחר שבכל פעם שמופיע מושג זה בהקשר קרבן הכוונה שלא יגיע לידי קלקול ולא יראה לאדם כמאכל תקין, כמו בפיגול, חמץ וכו').

רבייה ועריות

פרשת נח מביאה מצד אחד את הציווי השני לפרו ורבו לאחר המבול, ומצד שני מביאה סיפור חם וערוות אביו [ככל הנראה אשתו של אביו, כפי שנאמר "עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה אִמְּךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ" (ויקרא יח, ז)].

אצלנו מופיעות שתי פרשיות עריות. שגב אמר שהראשונה בפרשת אחרי מות היא בהקשר של "לא תקרב", בדומה לאיסור הקריבה של הכהנים אל הקודש, אלא ביוה"כ או בכל פעם שיבצע את הטקס המתואר (שיטת הגר"א). השנייה בפרשת קדושים היא בהקשר של חומרת החטא וההמנעות מהקדושה.

היחס לכנענים

על ישראל נאסר להדמות לכנענים בעניין העריות והמולך, כפי שנאמר אצלנו "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ". (יח, ג-ד). גם בפרשת נח, לאחר חטאו של חם, הוא מתקלל "ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו". בשני ההקשרים הנושא הוא ההמנעות מהתנהגותו של חם בהקשר של העריות. מצרים וכנען הם צאציו של חם, כפי שנאמר "וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן". (בראשית י, ו)

נקודות נוספות

אלו השוואות נוספות שאיני בטוח בהן, אבל מוסיף:

א. "את קשתי נתתי בענן" כנגד איסור ללכת כל המעונן (לפי ראב"ע, מנחש לפי צורת העננים). האל הוא הקובע לפי הקשת שמוציא מהענן ולא האדם.

ב. כיבוד הורים: "איש אמו ואביו תראו" כנגד התנהגותו של חם שלא כיבד את אביו.

ג. "את שבתותי תשמרו" כנגד השימוש הנרחב של המספר שבע בסיפור נח (כמו חזרה בשילוח היונה כל שבעה ימים).

סיכום

נראה אם כן שפרשתנו מתכתבת עם פרשת נח, ותפקידה לרומם את ישראל ולייחדו (זו משמעות המונח קדושה) מעבר לברית שכרת ה' עם שאר בני האדם. הקב"ה מבדיל אותנו משאר העמים וכאות לכך אנו מתבדלים מהאומות בהתנהגותנו.

מאוחר יותר יבוא ספר דברים וידבר על אותם הנושאים (פרשת ראה), אבל מזווית של עם הנכנס לארץ: יותר כעם עם ריבונות וצביון ופחות מזווית של קדושה.