הצורך במקדש בדורנו

הצורך במקדש בדורנו

בימינו לא מובן מהו הצורך בבית מקדש בו יש קרבנות. קיימת רתיעה בציבור ממוסד שבו יש שחיטה, דם, התעסקות באיברים פנימיים וכו'. כתוצאה מכך גם בציבור הדתי אין הבנה למה יתרום קיום המקדש.

הפתרון לבעייה היא ההבנה שהמקדש אינו משרת רק את הפונקציה הזו, ואף לדורנו יש יתרון למקדש. לצורך כך נדרש להבין למה הוא שימש בתקופות הקדומות מלבד מקום הקרבת קרבנות. כמובן שקיום המקדש מחייב קונצנזוס אמוני טרם בנייתו.

במאמר זה ייסקרו מספר נקודות הגלומות בקיום מקדש.

1. המקדש כמקום בו האל משרה את שכינתו:

הדבר חשוב למרות ההתפתחות בהבנה שלנו את טרנסצנדנטיות האל, ובהכרה שהוא אינו יכול להיות מוכל במבנה. ראשית, מפני שההכרה בכך אינה טבועה בנו עד כדי כך: אנו מורגלים בחיינו שהדברים הם מוחשיים ואינם מופשטים, ולכן חשוב להגדיר מקום שבו האל "נוכח יותר" ממקומות אחרים. 

גם שלמה יודע זאת ובתפילתו בחנוכת המקדש מדגיש שהאל אינו נוכח באמת במקדש: "ה' אמר לשכון בערפל", "כי האמנם ישב אלהים על הארץ הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי ", "ושמעת השמים מכון שבתך את תפלתם ואת תחנתם ועשית משפטם". אעפ"כ, יודע שלמה את חשיבות קביעת המקום הספציפי לצורך מקום פולחן מרכזי.

כמו כן, חשוב לייחד מקום לאל בשביל לכבד אותו. ידוע כי ייחוד מקום אשר בו יש אזורים מוקפדים יותר יוצר אצל האדם יראת רוממות. ההקפדה מתבצעת באמצעות טקסים שונים בהם מחויב האדם טרם הגיעו אל המקדש כמו הטהרות ובאיסור על מעשים שונים כמו מעילה. האנשים שעובדים בו יכולים להיכנס למקומות הפנימיים יותר אמורים לחיות אורח חיים מסוים האוסר עליהם איסורים שונים (כמו איסורי טומאה ואיסורי נישואין עם נשים שאינן מעולות), והם אמורים להיות חסרי מומים. הטקסים השונים יוצרים אצל האדם ניתוק מהאזור שמחוץ למקדש וממילא גורמים למודעות שקרבה לאל (פיזית במקרה זה, ובכל קרבה שכלית בחיי היומיום) צריכה לבוא ממקום של כבוד. בתפיסה זו מחזיק הרמב"ם (ראה הרחבה במאמרו של הרב תמיר גרנות, "על מעמד הטומאה והטהרה בתורה", ישיבת הר עציון).

2. ייחודיות לאומית:

מקדשים היו בעבר מקודשים עבור קבוצות אתניות שונות. כיום יכול המקדש להוות אחד מסמלי הלאום ולאחד את העם סביבו. העם יהיה מאוחד בזכות העלייה המשותפת בשלושת הרגלים, והמקדש ייצר מכנה משותף דתי-לאומי בין כל חלקי העם.

ראיה לדבר הוא ירבעם, אשר ביקש למנוע מעשרת השבטים לעלות למקדש בירושלים מחשש שיחברו לרחבעם ויהרגוהו. לצורך כך בנה מקומות פולחן נוספים בדן ובבית אל. כלומר, לצורך פילוג העם מנע ירבעם את המקדש בירושלים - המקום המאחד.

3. מרכז המשפט:

כמאמר הפסוק "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבת בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר יהוה אלהיך בו".

בעבר, כפי שנמצא בערים מהתקופות הקדומות, עמדו בשער העיר השופטים: "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר יהוה אלהיך נתן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק", "ותפשו בו אביו ואמו והוציאו אתו אל זקני עירו ואל שער מקמו", "ובעז עלה השער וישב שם...ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה וישבו". בשער העיר היה קיים גם מקום הפולחן. (לכן ייתכן שקיימת סמיכות פרשיות בין "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך" לבין "לא תטע לך...אצל מזבח"). במחקר הארכיאולוגי נמצאו מקדשי שער בתל לכיש (נחפר ע"י סער גנור) ובתל ערד (נחפר בשנות ה-60 יוחנן אהרוני). באותו אופן ישבו הסנהדרין בלשכת הגזית שסמוכה לעזרת ישראל. הסנהדרין, מלבד תפקידים של פסיקת הלכה, הסנהדרין היו אמונים על נושאים מדיניים (לדוגמא, ראש הסנהדרין היה נציג של כל היהודים באימפריה כנגד הרומאים).

לפיכך, בימינו, מקום המשפט אמור להתרכז על הר הבית, ביחד עם האליטה האינטלקטואלית של ישראל וביחד עם ההנהגה. אמנם כיום מרבית המוסדות הללו (בית המשפט העליון, הכנסת והאוניברסיטה העברית) ממוקמים בירושלים, אך לא במקום מרוכז. רעיון זה קיים גם בהמנון האוניברסיטה העברית: "לְמוּל הַמִּדְבָּר, מוּל הַיָּם, // לְנֹכַח הַר נְבוֹ. בֵּית-מִקְדָּשׁ הוֹד יִתְנוֹסֵס שָׁם, // הַמַּדָּע יִנְוֶה בוֹ".

מיקום ישיבת האליטות במרכז ההתכנסות של כל העם יקרב בינם לבין העם וייצור מצב שתורתם וחכמתם תהיה מתאימה לחיי היומיום ופרקטית. בדרך זו לא יהיה נתק בין האליטות (ההנהגתית, המשפטית והדתית) ובין העם.

ההשפעה של המפגש בין העם לאליטה תהיה הדדית: "כי מציון תצא תורה. לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה כדדרשי' בספרי למען תלמד ליראה וגו' גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה" (תוספות על בבא בתרא כא.).

4. מקום תפילה מרכזי:

כפי שאומר שלמה בנאומו: "בהעצר שמים ולא יהיה מטר כי יחטאו לך והתפללו אל המקום הזה והודו את שמך ומחטאתם ישובון כי תענם".

הדבר נובע מתוקף קביעת המקום כנקודת השראת השכינה. המשנה קבעה זאת להלכה: "היה רוכב על החמור, ירד. ואם אינו יכול לירד, יחזיר את פניו, ואם אינו יכול להחזיר את פניו, יכון את לבו כנגד קדש הקדשים." (משנה ברכות, ד, ה).

5. ארכיון לאומי וספריה לאומית:

בבית המקדש היו שמורים מסמכים שונים, כגון חוזי בריתות בינינו לבין הקב"ה, וכן חפצים ששימשו לשימור זיכרון קולקטיבי ולעדות:  

• ספר התורה: "קח את ספר התורה הזה ושמתם אתו מצד ארון ברית יהוה אלהיכם והיה שם בך לעד". 

• לוחות הברית: "אין בארון רק שני לחות האבנים אשר הנח שם משה בחרב אשר כרת יהוה עם בני ישראל בצאתם מארץ מצרים". 

• צנצנת המן: "ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העמר מן והנח אתו לפני יהוה למשמרת לדרתיכם".

•  מטה אהרון: "ויאמר יהוה אל משה השב את מטה אהרן לפני העדות למשמרת לאות לבני מרי ותכל תלונתם מעלי ולא ימתו". 

•  מחתות מקטירי הקטורת בפרשת קורח: "את מחתות החטאים האלה בנפשתם ועשו אתם רקעי פחים צפוי למזבח כי הקריבם לפני יהוה ויקדשו ויהיו לאות לבני ישראל".

לכן, גם כיום ראוי שהמקדש ישמש כמעין ספריה לאומית אשר תכיל את נכסי התרבות של ישראל ביחד עם חפצים אחרים הראויים לשימור בגלל ערכם התרבותי-היסטורי.

6. מקום בינלאומי:

מקום המקדש מתואר כמקום עלייה לרגל גם של גויים מכל העולם. הנביא ישעיה מדבר על כך "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית יהוה בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים". מטרת הנהירה: "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר יהוה אל בית אלהי יעקב וירנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר יהוה מירושלם". מקום המקדש ישמש כמקום לקידוש שם ה' בעולם בזכות המשפט האלוקי שיצא ממנו.

 שלמה בנאום חנוכת המקדש אומר: "וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא ובא מארץ רחוקה למען שמך. כי ישמעון את שמך הגדול ואת ידך החזקה וזרעך הנטויה ובא והתפלל אל הבית הזה. אתה תשמע השמים מכון שבתך ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי למען ידעון כל עמי הארץ את שמך ליראה אתך כעמך ישראל ולדעת כי שמך נקרא על הבית הזה אשר בניתי".

לנוכרי אפילו היה מותר להקריב קרבנות, (אלא שאין מקריבין עמהן נסכים, ראה רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות ג ה). ואכן היה להם מותר לעלות עד מקום מסויים בהר. אנו יודעים זאת לפי אבן שנמצאה בהר הבית מתקופת בית שני ועליה נכתב ביוונית "נכרי לא ייכנס לפנים מן המחיצה המקיפה את המקדש, ומי שייתפס יתחייב בנפשו ודינו מיתה".

ההיסטוריון היהודי מימי בית שני, יוסף בן-מתתיהו, תאר את השלטים הללו: "ובמחיצה הזאת נמצאו ברווחים שווים עמודים המודיעים את חוקי הטהרה, אלה בכתב יוון ואלה בכתב רומא, לאמור כי אסור לאיש נכרי לבוא אל הקודש". [הוא אף תאר את תגובתו של טיטוס מחריב הבית אודותם: "וטיטוס כעס מאוד על הדבר הזה … האם לא העמדתם בסורג את העמודים האלה אשר נחרט עליהם בכתב יווני ובכתבנו (לטינית), כי לא יהין איש זר לעבור את המחיצה הזאת?]".

7. מוקד אמנותי

זוהי אמנם פונקציה משנית למקדש, אך היא בהחלט בולטת. המקדש היה מבנה מפואר אשר הכיל כלים יוקרתיים ולבוש הכהנים היה עשוי מחומרים מיוחדים. גם השירות שנאמרו בו היו מדי יום בידי הלויים לוו בנגינה.

לפיכך, ניתן לרומם את תחום האומנות במקדש לשם שמים כך שהמקדש יסמל את הכבוד שאנו רוכשים לאל.

8. מוקד משפחתי לסעודת הודיה (והקרבת קרבן?)

כאשר אדם היה עולה לרגל, הוא היה מלווה במשפחתו: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דברים טז). חז"ל לומדים (מהפסוק "שלש רגלים תחוג לי בשנה") שכחלק מהשמחה אוכלים שלמי חגיגה. שלמים אלו מזכירים באופיים את אכילת הבשר החגיגית המאפיינת את המנגל ביום העצמאות היום. האכילה היתה מתבצעת במהלך ימי החג בעזרת המקדש, כאשר חלק מבשר הקרבן מיועד גם לכהנים ולמזבח. גם כיום ניתן לאפשר סעודות משפחתיות אלו במקדש העתידי ולאכול בשר קרבן מתוך שמחה והודיה לאל. לפי דברים אלו, ניתן יהיה להמשיך את מסורת הקרבת הקרבנות בתצורה של שלמים מבלי לבטלה לגמרי.

לסיכום, אני לא יודע אם יוחלט להחזיר את הקרבנות במקדש שיקום. אך גם ללא קרבנות קיים ערך להקמת בית המקדש ונדרש לפעול לבניינו, בעיקר בימים אלו בהם מתקיים מאבק לאומי בינינו לבין הערבים על הר הבית.