בס"ד
חידושי פרשיות שמיני - בהר
עניין מעניין:
בביקורת המקרא יש שאלה מדוע בספר ויקרא נאמר "אני" בלבד ולא "אנוכי". הטענה היא ששימוש כזה במילה "אני" שייך רק למקורות המאוחרים (בתר גלותיים).
בספר ויקרא יש 71 איזכורים של המילה "אני" ב-68 פסוקים.
כולם, מלבד 14, הם הצירוף "אני ה'". ביטוי זה הוא לשון שבועת מלך ונמצא גם במקומות אחרים: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם".
כל האזכורים מתייחסים לקב"ה. החל מפרק י"א.
למעשה, נראה שהתורה ריכזה לאזור זה בספר ויקרא כמעט את כל קבצי החוקים עם ביטוי זה.
לכן ייתכן שיש שתי פרשיות עריות - הן נאמרו בזמנים שונים אך מכיוון שמכילות את הביטוי הנ"ל הוצבו בעריכה באותו חלק.
פרשה כמו פרשת ציצית המכילה אף היא "אני ה'" אך מופיעה בבמדבר, אוחרה כנראה בגלל "ולא תתורו" כדי לסמוך אותה לפרשת המרגלים התרים את הארץ.
מצורע:
צריך לברר למה הביטוי "בְּבֶגֶד צֶמֶר אוֹ בְּבֶגֶד פִּשְׁתִּים אוֹ בִשְׁתִי אוֹ בְעֵרֶב לַפִּשְׁתִּים וְלַצָּמֶר אוֹ בְעוֹר אוֹ בְּכָל מְלֶאכֶת עוֹר" חוזר כ"כ הרבה פעמים בצורה ממש מוגזמת בפרשיית צרעת הבגד.
אחרי מות:
עניין ראשון:
לפרשה זו יש שתי פתיחות:
1. וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן--בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-יְהוָה, וַיָּמֻתוּ. (טז, א)
2. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת--אֶל-פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-הָאָרֹן, וְלֹא יָמוּת, כִּי בֶּעָנָן, אֵרָאֶה עַל-הַכַּפֹּרֶת. (טז, ב)
הדבר זוקק פשר, שהרי ניתן היה לאחד אותן לפתיחה אחת ולהמנע מחזרת הקטעים המודגשים.
נעיין בפרק י' פס' י"ג:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם, אֶכָּבֵד; וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן.
ניתן להבין פסוק זה במשמעות שמשה מספר לאהרן על שהקב"ה הסביר לו ב"קרובי אקדש", כלומר רק בקרובים שלי (דוגמאת אהרן) אקדש, אך לא עם אדם אחר. (אבא)
[כך גם כותב הרשב"ם: הוא אשר דבר י״י בקרובי אקדש – בכהנים גדולים הקרובים אלי לשרתני אני רוצה להתקדש, ולא שיתחלל שמי ועבודתי.].
בעקבות זאת נראה לי לומר שלאחר מיתת בני אהרן נאמרו למשה כל הפרשיות בפרקים ט"ז - י"ז (סדר כניסת אהרן לקודש הקדשים והציווי על סדר העבודה הנ"ל ביוה"כ, איסור שחיטה מחוץ למקדש).
הפתיחה הראשונה של הפרשה מיועדת לכל הפרשיות בפרקים ט"ז - י"ז ואילו הפתיחה השנייה מיועדת לנושא סדר הכניסה לקודש הקדשים.
אכן סדר כניסת אהרן לקודש הקדשים והציווי על סדר העבודה הנ"ל ביוה"כ עוסק ב"בקרובי אקדש", ומצווה שאהרן יהיה היחיד שייכנס.
לעומת זאת, איסור השחיטה מחוץ למשכן עוסק ב"על פני כל העם אכבד".
ענן:
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת--אֶל-פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-הָאָרֹן, וְלֹא יָמוּת, כִּי בֶּעָנָן, אֵרָאֶה עַל-הַכַּפֹּרֶת (טז, ב)
רש"י כותב:
כי בענן אראה וגו׳ – כי תמיד אני אראה שם עם עמוד ענני, ולפי שגילוי שכינתי שם יזהר שלא ירגיל לבא, זהו פשוטו.
ורבותינו דרשוהו: אל יבא, כי אם בענן הקטרת ביום הכפורים.
כלומר, לפי "פשט" רש"י, המילה "כי" משמעותה "מכיוון". מכיוון שבענן אראה על הכפורת, אל יבא אהרן בכל עת אל הקודש.
לפי "דרש" רש"י, מדובר בהוראה לאהרן שיבא עם ענן.
נעיין בפס' י"ב-י"ג:
וְלָקַח מְלֹא-הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי-אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, מִלִּפְנֵי יְהוָה, וּמְלֹא חָפְנָיו, קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה; וְהֵבִיא, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת.
וְנָתַן אֶת-הַקְּטֹרֶת עַל-הָאֵשׁ, לִפְנֵי יְהוָה; וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת, אֶת-הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדוּת--וְלֹא יָמוּת.
לפי פס' י"ג, נראה כי מדרש רבותינו שהביא רש"י מתאים יותר לפשט מכיוון שהביטוי "ולא ימות" מופיע גם בפס' ב' וגם כאן ומשמש אצלינו תוצאה של ענן הקטורת.
קדושים:
שפחה חרופה:
וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע וְהִוא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה לֹא יוּמְתוּ כִּי לֹא חֻפָּשָׁה.
הגמרא מפרשת שמדובר על אישה שחציה שפחה וחציה בת חורין. [כגון שהיתה שפחה של שני שותפים, ואחד מהם שחררה. כן דעת רבי עקיבא הסובר שמשמעות הכתוב "והפדה לא נפדתה" היא: "והפדה" שכבר פדויה קצת, אבל "לא נפדתה לגמרי", שעדיין היא חצי שפחה. ברם, לדעת רבי ישמעאל, שפחה חרופה היא: שפחה גמורה המאורסת לעבד עברי. ומה שנאמר: "והפדה לא נפדתה" - דיברה תורה בלשון בני אדם, כלומר, שכוונת הכתוב, שלא נפדתה ועדיין היא שפחה (כריתות יא, א). הלכה כרבי עקיבא (רמב"ם פ"ג מהל' איסורי ביאה הי"ג). מתוך ויקישיבה, ערך שפחה חרופה]
הפירוש הרווח למילה "נחרפת" הוא "נמסרת", כמו בשופטים "זְבֻלוּן עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת" (ה', י"ח) שם מסופר על זבולון שמסר נפשו במלחמה.
ניתן לפרש לפי שורש נפוץ יותר - חרפה (כמו בסיפור שכם "חרפה היא לנו", בנתינת שם יוסף "אסף את חרפתי").
נ"ל שמדובר במקרה של אמה עברייה, כפי שתואר בפרשת שופטים:
ז וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים. ח אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר לא [לוֹ] יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ. ט וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ. י אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע. יא וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף.
מעמדה של שפחה זו היא של "אם רעה בעיני אדניה" ולכן האדון מזלזל בה והיא מזולזלת ו"נחרפת". זה מספיק בשביל למסור אותה לאדם זר אחר (לפי פרשת שופטים) ולכן אם אדם שוכב איתה - היא כבר אינה נקראת אשת איש אך עדיין רכוש של האדון ולכן נענש השוכב.
הערה מאוחרת שלי: צ"ע, עיין רד"צ הופמן.
תגובות
הוסף רשומת תגובה