בס"ד
פרשת פינחס
ה'תשפ"א
1. נשאלת השאלה מה טעם הכינוי שמכנה משה את ה' בפסוק: "יִפְקֹ֣ד יְהֹוָ֔ה אֱלֹהֵ֥י הָרוּחֹ֖ת לְכׇל־בָּשָׂ֑ר אִ֖ישׁ עַל־הָעֵדָֽה"? (במדבר כז כט).
מקום אחר בו מופיע פסוק על רוח ובשר הוא בחטא המתאוים (במדבר י"א), שם ה' נותן שלוים (בשר) ע"י הרוח: "וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת יְהוָה וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם וַיִּטֹּשׁ עַל הַמַּחֲנֶה כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה וּכְדֶרֶךְ יוֹם כֹּה סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה וּכְאַמָּתַיִם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ". הדבר נעשה כתשובה למשה "מֵאַיִן לִי בָּשָׂר, לָתֵת לְכָל-הָעָם הַזֶּה: כִּי-יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר, תְּנָה-לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה.".
בנוסף להקבלה המילולית הנ"ל, יש בשתי הפרשיות האצלת רוח למנהיגים (אצלינו - יהושע, שם - על שבעים הזקנים).
יהושע נמצא בשתי הפרשיות ("וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו--וַיֹּאמַר: אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם").
אני רוצה להציע שמשה דיבר בכפל משמעות: הוא מצד אחד פנה לקב"ה כא-לוקי הרוחות לכל בשר, כלומר, מי שנותן רוח לכל יצור חי/ מי שיודע מחשבות כל חי, אך מצד שני רומז לקב"ה שצריך למצוא פתרון לעם שלפעמים צריך לנהוג איתו כמו בחטא המתאווים.
2.
תגובות
הוסף רשומת תגובה