פרשת ויגש - תועבת מצרים
פרשת ויגש - תשפ"ג בראשית מ"ו: לג וְהָיָה, כִּי-יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה; וְאָמַר, מַה-מַּעֲשֵׂיכֶם. לד וַאֲמַרְתֶּם, אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד-עַתָּה--גַּם-אֲנַחְנוּ, גַּם-אֲבֹתֵינוּ: בַּעֲבוּר, תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, כִּי-תוֹעֲבַת מִצְרַיִם, כָּל-רֹעֵה צֹאן. בפרשנות המסורתית נהוג להציג את יוסף כמי שאינו רוצה לערב את משפחתו עם השלטון המצרי. הבנה זו נעוצה בפירוש המילה "תועבה" המוגדרת כתואר לדבר מאוס ומשוקץ. לפי פירוש זה, המצרים מואסים בבני ישראל רועי הצאן הרועים את אלוהות מצרים (השווה עם "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ"). לפיכך הציג יוסף לפני פרעה "מקצה אחיו" (החלשים שבהם לפי רש"י) והורה להם לומר לפרעה שהם עוסקים בדבר מאוס - רעיית צאן המסמל את אלוהות מצרים. הקושי בפירוש זה הוא מדוע לפרעה יש "שרי מקנה" אם הרעייה משוקצת? (רעיית צאן מקבילה לאיש מקנה בכל הפסוקים העוסקים ...