פשט בארי

 פרשת צו פורים תשפ"ב תופיני מנחת פיתים - "תופיני" מתפרש מלשון "אפייה" בד"כ בפרשנים. (וראה סקירה רחבה בדברי רד"צ הופמן). לדעתי מלשון "וַיִּ֤חַר לְמֹשֶׁה֙ מְאֹ֔ד וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל־יְהוָ֔ה אַל־תֵּ֖פֶן אֶל־מִנְחָתָ֑ם לֹ֠א חֲמ֨וֹר אֶחָ֤ד מֵהֶם֙ נָשָׂ֔אתִי וְלֹ֥א הֲרֵעֹ֖תִי אֶת־אַחַ֥ד מֵהֶֽם" (במדבר טז, טו). כלומר, מלשון פנייה. ראייה לדבר היא שגם שם וגם בפסוקנו מדבר הכתוב בלשון מנחה. 

פרשת ויקרא פורים תשפ"ב   רבים הסתפקו בתפקיד קרבן עולה ובאטימולוגיה של שמו. סקירה מפורטת מופיעה בפרושו של רד"צ הופמן (מתוך אתר "על התורה", ויקרא, א, ג):   לפי ביאורו של ראב״ע לפסוק ד מציין השם עולה את העוון שמתכפר על ידי הקרבן הזה בדומה ל״אשם״ ול״חטאת״, וז״ל: ״והגוף הקרב לכפר על העולה על הרוח יקרא ׳עולה׳ גם כן הקרב בעבור חטאת ואשם יקרא ׳חטאת׳ ו׳אשם׳ ⁠   ⁠ ״ . אולם ראשית: אין הדעה, שהעולה מכפרת על מחשבות רעות, מקובלת על כל הפרשנים, אלא היא רק סברת יחיד (עיין להלן). שנית: דווקא בזה נבדלים עולה, מנחה ושלמים מחטאת ואשם, כי אלה האחרונים קרבים מפאת סיבות מיוחדות ועל כן אף נקראים על שם אותה הסיבה הגורמת, ואילו הראשונים, שקרבים בכל עת ובלי גורם מיוחד, נקראים על שם סימנים מיוחדים. שלישית: עיקר הציון חסר בכינוי, באשר השם ״עולה״ שפירושו העולה למעלה, אינו מסמן חטא, אף אם מוסיפים (במחשבה) את המלה ״על הרוח״. מוטב היה להסביר ״עולה״ = עַוְלָה, לפי הכתב והקבלה לתהילים נ״ח:ג׳ וס״ד:ז׳, שבדרך זו המלה מציינת איזו עולה, שנעשתה או על ידי מחשבות רעות או על ידי הזנחת איזו מצוה....

פרשת פקודי תשפב שמות לח: " כא   אלה פקודי המשכן משכן העדת אשר פקד על פי משה עבדת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן  כב   ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה יהוה את משה  כג   ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן חרש וחשב ורקם בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש   {ס}  כד   כל הזהב העשוי למלאכה בכל מלאכת הקדש ויהי זהב התנופה תשע ועשרים ככר ושבע מאות ושלשים שקל בשקל הקדש  כה   וכסף פקודי העדה מאת ככר ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל בשקל הקדש.." קטע זה מחולק לשני חלקים, כאשר החלוקה היא לפי חלוקת הפרשיות (סתומה). לכאורה שני הפרשיות עוסקות בשורש פ.ק.ד. אך למעשה אלו שני נושאים שונים. ראיה מרש"י (במדבר ג י): " ואת אהרן ואת בניו תפקד " - לשון פקידות ואינו לשון מנין. רש"י בתחילת ספר במדבר מבדיל כמה פעמים בפרושו בין שתי משמעויות שורש זה. גם בפרשתנו, פס' כא-כג עוסקים במינוי האחראים למשכן, ואילו פס' כד והלאה עוסקים בכסף המניין. [למעשה, דו משמעות זו קיימת גם בשורש מ.נ.י/ה.. משמעות של מינוי ומשמעות של מנייה (אבא).]